050-7330104 liga.hapoel@gmail.com

לפניכם פרופיל קבוצת חודש מרץ 2016: רפאל

מרץ 2016

קבוצת החודש: רפאל (רשות פיתוח אמצעי לחימה)rafa-top

קצת היסטוריה

ד"ר אברהם קידר הקים את הקבוצה בשנת 1988 ושנה לאחר מכן אף זכה במרתון טבריה בקטגורית הגיל 50+, עם תוצאה של סאב 3. מאז הקמת הקבוצה עובדי "רפאל" נענו לאתגר והקבוצה הלכה וגדלה מגרעין מקורי של 7 רצים, עד כדי כך שהוחלט להפוך אותה לנבחרת המצריכה קריטריונים כדי לקחת בה חלק. מאחורי הקמת הנבחרת עומדים גם שיקולים כלכליים, שכן הנבחרת נתמכת על ידי תקציבים מהחברה ובשל כך יש גם הגבלה של כמות האנשים.

לא כל אחד יכול להיות רץ בנבחרת של רפאל..

הצבת קריטריונים לקבלה יצרה מצב חיובי בחברה שגרם לעובדי החברה לנסות ולשפר את הישגיהם. הקריטריונים של הקבוצה עבור גברים הם תוצאה של 43 ד' ומטה ל-10 ק"מ. בכל האמור לגבי נשים, הכללים פחות נוקשים והוחלט על "אפליה מתקנת" כדי לעודד הצטרפות של נשים לקבוצה. כיום, על מנת לקחת חלק בנבחרת אישה צריכה לסיים מרוץ של 10 ק"מ ב-55 דקות. הרצים יודעים שאם לא יעמדו בדרישות אז יש מי שיחליף אותם. בתור נבחרת ייצוגית של מקום העבודה, רפאל מחזיקה במספר רצים מצוינים, חלקם אף עולים על הפודיום לעיתים קרובות.

נבחרת של "טילים מונחי מטרה"

נתון מרשים ביותר: ארבעה עשר (כן.. 14!) מרצי הקבוצה הם רצים של סאב 40. בין הרצים הבולטים אפשר לציין את ניתאי שטיין, המוכר לא רק במסגרת הליגה, אלא גם בין הרצים הבכירים בארץ. ניתאי מלהטט במקביל בין עבודה במשרה מלאה, לימודי דוקטורט, התנדבות בעזרה לתיכוניסטים, ובנוסף גם ריצה וטריאתלון. עוד רצים בולטים בקבוצה הם גבי לוטבק בן ה-70 שבולט בקטגוריית גילו במרוצים רבים וכן יודי בר און שבעברו רץ בנבחרת ישראל לנוער. חשוב גם לציין את אברהם ניסנבוים, שלאחרונה עולה באופן תדיר לפודיומים בקטגוריית הגיל, כמו גם דוד מרקוס. לא פלא שהם לא משאירים הרבה גביעים לאחרים….

rafa1

שלל של 6 גביעים לרצי רפאל במרוץ העגור 2015.

אימונים

כיוון שהרצים בנבחרת עובדים כולם במשרה מלאה, כל אחד מתאמן על פי השעות הנוחות לו ומתקיים אימון קבוצתי אחד בשבוע בהדרכתו של  יזהר סלוצקי.

ולסיום.. כמה סיפורים אישיים

סיפור המרתון של אבי אדטו (מרתון טבריה 2016 – הכי גשום בהיסטוריה)

כל הכבוד למי שרץ את מרוץ טבריה ביום שישי. גם מרוץ העשר קילומטר, ובפרט המרתון היו תחת תנאים לא אידיאלים בלשון המעטה כפי שמעידים התוצאות. רציתי קצת לשתף בפן האישי.

המרתון הזה היה אחד הקשים, אם לא הקשה ביותר מתוך האחד עשר שעשיתי.נכון שבטבריה היה קר יותר בשנה שעברה ולפני שלוש שנים הרוח הייתה חזקה בהרבה או שמסלולים אחרים קשים יותר מטבעם ההררי (לדוגמא אני יכול לתת את המסלול ממרתון לאתונה), אבל שילוב התנאים אתמול כולל שלוליות בעומק של יותר מעשר ס"מ הזכיר לי את מהות המרתון. לאחר שבשנים האחרונות התרגלנו לגידול מתמיד במספר הרצים, מסיימים, ואפילו מעודדים במרוצים, הפעם שני הגורמים האחרונים נעדרו באופן בולט. אני לא יודע מה הניע אותי ועוד 2,500 מטורפים לצאת לרוץ במזג אוויר כזה, אבל לסיים היה כבר סאגה שונה לחלוטין. מי שמכיר את המסלול של טבריה הרגיש בחוסרם של תלמידי מכללת בית ירח ומכללת כנרת, האנרגיה שנותנים ילדי מושבת כנרת ומעודדות הצ'יקי צ'אקה. אפילו התנין של הק"מ השלוש עשרה לא הגיע, ומזל שלא בניתי על איסוף ג'לים GU בקיבוץ האון. את כל אלו מזג האוויר הבריח, אבל לא את לוחמי המרתון. השנה היה לי את המלחמה המנטלית הקשה ביותר להמשיך ולרוץ, ולא לפרוש באמצע שלא לומר אף בהתחלה!

מאחר וזה לא היה מרתון מטרה, את החלומות על מרתון בזמן שמשקף את רמת הכושר הנוכחי שלי זנחתי כבר אחרי ארבע קילומטר לטובת ריצה בדבוקה מכובדת, עימה נמנו בין היתר אורן הוז, גיל לוטם, שגב אפלבאום, צח בן ארי ועוד סביב הקילומטר ה-12 החלטתי להאט קצת את הקצב עוד יותר ופשוט ליהנות עד כמה שניתן מהריצה. הפסקתי להסתכל בשעון (ממילא המשקפיים מלאות טיפות מים) ועברתי למוד ריצה אוטומטי. לא מרגיש כאב מיוחד, אבל הגשם השוטף על השרירים לא עושה טוב, ואני יודע שהם מתכווצים ומתקררים בהדרגה. רק כשאני מגיע ל-18.3 ק"מ עובר אותי הרכב המוביל בדרך חזרה, וכמה שניות אחר כך גם הרץ המוביל. רק אז אני מפנים שני דברים. הראשון, שככל הנראה אף רץ לא יקבע קריטריון אולימפי, והשני שלמרות הכול אני עדיין רץ בקצב סביר.

מגיעים לסיבוב בעין גב, ועכשיו לפחות יש בערך 3 קילומטר שהם יותר נחמדים. למרות רוח הפנים הקשה, לפחות יש את נחיל הרצים שמגיע ממול, וכל כמה זמן אני זוכה לקריאת עידוד. כאשר חלק אני מצליח לזהות ולעודד חזרה. אבל מרגע זה ועד הסוף, צריך לרוץ לבד לגמרי.

מדי פעם יוצא לעבור על פני רץ שנשר, וזה מעלה רגשות מעורבים, מצד אחד כואב את כאבו של הרץ, מצד שני שימחה על ההתקדמות במקום הכללי ועצם העובדה שאני עדיין רץ. אני מנסה לעודד את חלקם, ומציע מהג'ל, או כדור המלח הנוסף שישי לי, אבל כולם כבר גמורים.

בקילומטר ה-34 אני חולף על האוהל של השב"ס וזוכה לעידוד צמוד מרכזי השב"ס בהווה (אלכס קוניחוב) ובעבר (בני נוה). בעקבות המפגש, אני מחליט ש"נחתי", מספיק וצריך לחפש את הקיר. אני מגביר קצת את הקצב. בקילומטר הארבעים מחפשים את השטיח מעבר, אבל הוא טבע וחדל לתפקד. צולחים גם את השלולית הזו וממשיכים עד הסוף. אני עובר בשער הסיום, וממהר במדרגות המלון בנינוחות לכיוון מסאז' השחרור. רק אז האנדורפינים מתחילים להתפוגג ותוך כדי שהמעסה עובר על הגוף אני מתחיל להרגיש את הכאבים. להתהפך מהבטן לגב כבר היה קשה ולרדת מהמיטה כמעט בלתי אפשרי.את הקיר הפיזי אמנם לא פגשתי בריצה הזו, אבל עם הקיר המנטלי התמודדתי במרבית הריצה. אני שמח שהצלחתי לשבור אותו, ושוב, כל הכבוד ליתר 2000 המסיימים שהצליחו גם הם להתמודד עם המרוץ.

ולמחרת בבוקר… ככה הרגשתי למחרת המרתון כשהייתי צריך לקום מהמיטה….

rafa2

המהפך של יעקב רוטמן

ביולי 2012 שקלתי 100 ק"ג. באותו זמן גם התחלתי לעבוד ברפאל וכחלק מתהליך הקבלה הייתי צריך לעשות בדיקות דם. הבדיקות הראו לי את המסלול הבטוח לכבד שומני ולסוכרת. "נזכרתי" שהייתי רץ לא רע בתיכון ובצבא למרחקים בינוניים וארוכים והתחלתי לחזור לזה לאט לאט. בהתחלה 3-4 ק"מ שלוש פעמים בשבוע, אבל תוך חודש וחצי ראיתי שאני מסוגל לרוץ 10 ק"מ. בשילוב עם המלצות של דיאטנית ירדתי בממוצע 5 ק"ג לחודש במשך חצי שנה. באוקטובר 2012 כבר החלטתי שארוץ חצי מרתון ובחרתי את חצי מרתון סאקוני בתל אביב בפברואר 2013 (לא המרוץ העיקרי של תל אביב אלא זה שהתקיים כמה שבועות לפניו). בתחילת האימונים לקחתי תוכנית של חצי מרתון בפחות מ- 2:15 שעות, באמצע עברתי לתוכנית של 2:00 ובהמשך ל- 1:45. במרוץ עצמו נדבקתי בטעות לקבוצה של 1:40 וסיימתי עם תוצאה מכובדת של 1:38:17 (תמיד זוכרים את השניות במרוץ הראשון). חודש מאוחר יותר בחצי מרתון תל אביב העיקרי כבר עשיתי 1:35, ובעקבות תוצאה זו התקבלתי לנבחרת של רפאל. באותו חודש גם הגעתי למשקל של 70 ק"ג. המסקנה מכל הסיפור הזה היא שרק באמצעות כוח רצון, כשבאמת רוצים משהו ומבינים את החשיבות שלו, אפשר להגיע לתוצאות מרשימות ומספקות. ואם על הדרך מחזירים לעצמנו תחביב ישן מימי התיכון, זה רק בונוס. לבריאות!

 rafa3

יעקב רוטמן מרצי רפאל שהצטרף למועדון הסאב 40 (לפני ואחרי).